האם מוזיקה יכולה להציל חיים?

לא, אבל גם אולי כן

במכתב זה:

1. שני אוספים חדשים: אחד שלי (בסוף), אחד מפורסם מאוד (בהתחלה)

2. מחשבות ארוכות יותר, אבל בתקווה לא ארוכות מדי, על האפשרות של מוזיקה לעזור ליותר מאדם אחד בכל פעם

1. גלימת ההיעלמות

יהוא ירון כתב פעם ״זה לא זמן טוב לכתוב שירים״. זה אף פעם לא זמן טוב, איכשהו. תמיד יש מלחמה, מהפכה, מצוקה או מועקה - אם לא ממש כאן אז מעבר לפינה. אבל לפעמים בדיוק זה הזמן לכתוב שירים.

בשבועות האחרונים אני מרגיש שזה נכון גם לגבי ניוזלטרים. אני מתהלך על קצות האצבעות בשולי המלחמה, מהרהר בנושאים שברומו של המפגש היומיומי שלי עם מוזיקה, וגומר תמיד באותה הנקודה: מה, אתה דפוק? זה מ מ ש לא הזמן להעלות סטורי על התקליט שאהבת או לכתוב ניוזלטר על אוסף חדש שיצא כשהחברים שלך רצים למקלטים בלילה וביום.

אבל זה גם בדיוק כן הזמן לשלוח ניוזלטר בתפוצה המונית או לינק לשיר אחד לחברה טובה. כי מתי אם לא בפיג׳מה בפאקינג ממ״ק בחמש בבוקר נרצה לברוח לאיזו מעטפה עם ריח של מקום אחר, ללכת לאיבוד בשיר שיכול לרקום בשש דקות יקום שהוא לא כאן ולא עכשיו? אם לא עכשיו הוא הזמן להתעטף בגלימת ההיעלמות שמשרה עלינו מוזיקה - אימתי?

2. השאלה הגדולה

אני חושב הרבה על השילוב המוזר של מוזיקה ועזרה. ליתר דיוק, מוזיקה וסיוע, כמו סיוע הומניטרי.

האזנה למוזיקה היא תמיד תפילה ליחיד - בין האוזניות, או אפילו בהופעות, אנחנו תמיד בין האוזניים שלנו. אני מוצא את עצמי דווקא בהופעות, מוקף לגמרי באנשים שנעלמים בנקודת מגוז אחת על הבמה, שוקע לתוך עצמי כמו במדיטציה עמוקה מאוד.

אבל לא על זה אני מדבר היום. היום אני חושב על משהו רחב יותר: האם מוזיקה (כבת קול ברוח, כמכתב שלוח) יכולה לחולל שינוי בעולם, בעולם ממש, בחברת בני האדם, במובן הפוליטי, ההומניטרי, האנושי?

שאלה גדולה מאוד לפנינו על ההדהוד האפשרי מהקטן במיוחד לגדול במיוחד: האם שיר יכול לשנות את העולם? להציל חיים? להקל סבל המוני? האם אלבום שלם יכול? קריירה שלמה של אמן.ית? ז׳אנר?

אולי רוב הא.נשים שקוראים את הניוזלטר הזה יענו באינטואיציה מהירה שכן, בטח; ואחרי כמה דקות של מחשבה, פשפוש בזיכרון לדוגמאות ודחיקה לפינה, יודו שכנראה, אולי, בעצם, לא ממש.

קשה מאוד למתוח קווים ישרים - האם שיר של דילן ברגע הנכון באמת שינה את מסלול ההיסטוריה האמריקנית? של הביטלס את הבריטית? האם הופעה של פלה קוטי הפילה את הממשל? האם וודי גאת׳רי הרג את הפשיזם? אני חושב שקשה עד בלתי אפשרי לענות אפילו ״וואי… יש מצב״.

אבל כשם אחד הספרים של אחת הגיבורות שלי, רבקה סולניט: No straight road takes you there.

3. עזרה בדרך, 1995

לפני קצת יותר משלושים שנה, הא.נשים הטובים מעמותת War Child בבריטניה נחרדו כשלמדו על ההשפעות הישירות והעקיפות של מלחמה על ילדים. המלחמה הייתה אז מלחמת בוסניה (מלחמה שהספקנו לשכוח, אם אנחנו לא סרבים או קרואטים) אך האמת אוניברסלית. האנגלים יפי הנפש ההם הקימו עמותה, שכמו רבים במערב שמעתי עליה דרך אוסף מעולה שיצא ב-1995 ונקרא Help [ספוטיפיי].

בבריטניה היה מדובר באירוע עצום. אלבום שלם חדש של שירים שלא נשמעו קודם לכן מהכוכבים הכי גדולים של 1995 באנגליה. הוא הגיע לחנויות בלי סינגלים אבל עם הייפ עצום. והוא הגיע למקום הראשון בבריטניה (במצעד האוספים בלבד; סיפור ארוך).

לנון אמר בסבנטיז על ההקלטות של “אינסטנט קארמה”: ״התקליט הכי טוב שאפשר להקליט מוקלט ביום שני, ממוקסס בשלישי, מודפס ברביעי, נארז בחמישי, מופץ בשישי ומגיע לחנויות בשבת״. החבר׳ה של וור צ׳יילד לקחו את זה כהוראות. אואזיס, רדיוהד, שינייד או׳קונור, בלר, מאניק סטריט פריצ׳רס, מאסיב אטאק, פורטיסהד, סטון רוזס ואחרים הקליטו כולם שיר ביום שני. בסוף אותו השבוע הדיסק היה בחנויות.

3. עזרה בדרך, 2026

זה היה לפני 31 שנה. בתקופה ההיא, להקליט שיר ביום ולהוציא אותו בהמשך השבוע היה פעולה מהפכנית ששווה כתבה בכל הערוצים. היום זה עניין של דקות, אם רוצים. אז, למכור עשרות ומאות אלפי עותקים ממוצר פיזי הביא למשרדי העמותה משאיות של כסף. האוסף גייס בזמן אמת מיליון ורבע פאונד (בערך 2 מיליון דולר אמריקאי דאז), וניתן להניח שעוד מאז. הוא הביא את העמותה הצעירה הזו מאלמוניות די גמורה לפרסום עצום, פרסום שעזר לה לפתוח מאז המון דלתות ולגייס עוד כספים - כספים שעזרו לה לשנות, שלא לומר להציל, את חייהם של אינספור ילדים ואנשים מסביב לעולם. על אמת - נס.

בתחילת החודש, ובצלן הברור של המלחמות המתמשכות בשכונה שלנו וברוסיה־אוקראינה (לצד מלחמות נוספות, פחות מסוקרות במדיה המערבית), יצא Help 2 [ספוטיפיי].

המטרה זהה, הפילוסופיה זהה, וגם חלק מהאמנים זהה, גם אם בלבוש אחר - דמיאן אלברן וגרהאם קוקסון בנפרד (זה מזה, ומבלר), בת׳ גיבונס בלי פורטיסהד. אבל כל השאר השתנה מאז לגמרי. האמנים באוסף החדש בחלקם לא נולדו כשהאלבום הקודם יצא, והם כבר לא רק אנגלים, וכבר לא בנים ברובם. גם הקונספט שונה: במקום הקלטה בעשרים אולפנים ביום אחד, התכנסו כל האמנים באולפן אחד (אבי רואד האגדי) לשבוע שלם של הקלטות. כמה מהשמות הכי לוהטים ו.או מעניינים של הרגע שלנו הגיעו: עזרא קולקטיב, ביג ת׳יף, אוליביה רודריגו (בקאבר נהדר למגנטיק פילדס!), ארלו פארקס, ארוג׳ אפטאב, ווט לג, סאמפה, קמרון וינטר.

ואל תדאגו, אף שיר לא חסום פה למאזינים ישראליים.

עד כמה האוסף הצליח? השיר המוביל, של המאנקיז, נושק ל-20 אלף האזנות בספוטיפיי. אבל כל השאר… לא מתקרבים בכלל למספרים שאפשר בימינו לקרוא להם הצלחה.

4. אבל למה?

מה שמעניין אותי פה - חוץ מהמוזיקה, כמובן, שהיא ברובה הגדול נפלאה, בעיניי אפילו יותר מבאלבום הראשון מהניינטיז - הוא האימפקט. מה לכל הרוחות האימפקט של אוסף מושקע כזה היום? ב־2026, שבה הדרך שבה אנחנו שומעים מוזיקה ומתגמלים עליה את פועלי השיר השתנתה לגמרי? שבה הדרך להשפיע בעולם השתנתה לגמרי? האם אוסף כזה יכול לעזור למישהו איפשהו, חוץ מאשר להרגיש טוב יותר עם עצמו?

ההבדל הברור והמיידי בין אז ועכשיו הוא הכסף. האוסף החדש יצא גם במהדורות ויניל ודיסק, אבל אין מה לדבר על הכנסות שבכלל מתקרבות לאוסף הראשון (והעולם רק התייקר). ההכנסות מסטרימינג זעומות גם כשמדובר בארקטיק מאנקיז. עבור אמנים רבים, ריליס חדש הוא לא מקור הכנסה משמעותי אלא פלטפורמה להרים להופעות. אבל גם הופעה של הפרויקט הזה לא תהיה, אז אם המטרה היא להגדיל את הכנסות העמותה המבורכת והקדושה הזו, אני לא יודע עד כמה האירוע המוזיקלי המדהים הזה באמת מועיל.

ההבדל השני הוא תשומת הלב. הכסף הוא לא חזות הכל - גם לשנות את המודעות זו מטרה משמעותית לסיוע הומניטרי. אבל בסייקל תקשורתי כמו שהוא נראה כיום, ובדרך האלגוריתמית ברובה שבה אנחנו צורכים את החדשות - כמעט אף אחד לא שמע על האוסף החדש. האם יש לאוסף הזה איזשהו אימפקט תודעתי, תקשורתי, חברתי, תרבותי?

יש לי חברה שבכל שיחה על משהו משמעותי הייתה שואלת: ״אבל לשם מה?״ - לא כתוכחה, אלא כדי לאתגר ולזקק עד לשורש העניין. זו שאלה מחדדת שנשארה איתי שנים.

ואם הכסף קיים אבל שולי, ותודעתית אף אחד כמעט לא יודע שהאלבום הזה יוצא, עד כדי כך שאני צריך לספר לכם את החדשות האלה בניוזלטר הזה, אז אני לא יכול שלא לתהות: לשם מה?

4. התשובה שלי, אולי

השאלה הזו, על האימפקט ״בעולם האמיתי״ של מוזיקה, היא שאלה שאני זוכר נשאלת כל ימי חיי. היא נשאלה הרבה לפניי והיא תישאל אחריי.

אני חושב על מה שקורה בישראל. על ההפגנות כל מוצ״ש כבר שנים. על טורי הדעה ועל לשלוח ווצאפ לח״כים ועל סטוריז שמביעים דעה נגד השחיתות והפשעים שמבצע השלטון הנוכחי כבר שנים. ואני חושב על תחושת הרפטטיביות והייאוש המצטבר של כל המוחות והמוחים. על החברים שלי ששואלים למה לטרוח. כבר יצאנו לרחוב בשמש ובגשם ובבואשים ובמדורות - והנה הם עדיין בשלטון, עדיין מפקירים אותנו, עדיין משתינים עלינו. לשם מה?

ואני חושב על סדרה שהייתי רואה פעם, אנג׳ל, סדרת בת של באפי. אנג׳ל הוא (תהיו איתי רגע) ערפד שקולל בנשמה מוסרית ועבר מהצד של הרעים לצד של הטובים. הוא נלחם מדי לילה באופל כבר מאות שנים. ועדיין כל האופל שם, בעולם, מאיים להכריע בכל רגע את הכף.

ובשלב מסוים מישהו שואל את אנג׳ל למה לטרוח. לשם מה. והוא אומר משהו בסגנון של אולי לא נמגר את הרוע, אולי אף פעם לא ננצח, אבל אם לא נעשה משהו, אפילו קלוש, שומדבר לא יאט את התקדמות האופל. למחוק את הרוע אי אפשר. לבלום אותו אולי אפשר. להאט אותו בטוח אפשר.

ואני חושב שזו התשובה שלי.

זו התשובה שלי לשאלה מה הטעם באוסף כזה היום, איך הוא עוזר לעולם, האם הוא בכלל עוזר.

לא, הוא ממש לא מציל את העולם. הוא בבירור לא יעצור את המלחמה. את הילדים המתים הוא כבר לא יחזיר. את הבאים הוא לא ימנע. אבל הוא לא אי־עשייה. הוא לא משיכת כתפיים מול דפדוף מהיר של הפיד. הוא מעשה בעולם, קטן ככל שיהיה. ואם אנחנו חושבים רגע על המקום שמוזיקה תופסת בלב ובחיים שלך ושלי, מדובר במעשה כמעט קדוש - שיביא בבירור להקלת הסבל. אולי של מעט מאוד אנשים, אולי בדרך שולית, אבל יביא.

כי כמו שאמרה סולניט לעיל, דרכי האימפקט כל כך עקלקלות, שבלתי אפשרי לשרטט חץ מאלף עד בית. גם נסיונות שנכשלים מעוררים אחרים לנסות משהו דומה או אחר, ומישהו אחר בהמשך הדרך מצליח יותר, צובר יותר מומנטום, לומד מהשוליים ומביא למרכז. חומת ברלין לא נפלה בגלל אקט יחיד אלא בזכות עשרות שנים של הצטברות של מעשים, שינוי הדרגתי של תודעה. הרבה פעמים שיר או אלבום אוסף או אפילו קריירה מוזיקלית הם לא חץ. הם עוד סיב כמעט בלתי נראה בחבל שבסוף מפיל את החומה.

וזו גם התשובה שלי ללמה להמשיך למחות, למה לצעוק את האמת והצדק, למה להיאבק ברוע אפילו אם אנחנו יודעים שלא ננצח אותו בימי חיינו, אפילו אם התייאשנו. כי,

לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר,

וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.

וזו גם הסיבה לשלוח ניוזלטר בשיא המלחמה. השפיות, התקווה - חייבים לדבוק בה.

מספיק מחשבות גדולות, הנה מוזיקה

אחרי כמה חודשים של ליקוט קפדני, הנה האוסף השני בסדרת 9,999 Club, שבה אני אוסף בדיוק 10 שירים מעולים, נפלאים, נשגבים, שלא עברו את רף 10,000 ההאזנות בספוטיפיי (ברגע הליקוט - לא בדקתי מאז).

גם הפעם, העטיפה היפה מעשה ידיו של אופיר שריף המחונן. והפעם הרבה פ׳אנק נשי, קצת ג׳ז, נגיעה אמביינט לפתיחה רכה, ועוד דברים שאין להם שם אחד ברור אבל הם שבו את לבי ואת אוזניי.

בהיעדר התכנית השבועית (לרגל המצב וכל זה),

כתמיד, למייל זה אפשר להשיב, פשוט ללחוץ על reply ולכתוב לי בלי פילטרים אם יש לך מחשבה, דעה נחרצת או רעועה, דוגמה או משהו להוסיף.

חיוכים,

גיאחה