אלבום השנה שלי (ורוק מתקדש)
כמה מחשבות על מוזיקה לסוף השנה, באירוח דיוויד פוסטר וואלאס, חביבה פדיה, שי צברי ואחרים
שלום, זה אני, גיא.
המייל הזה איננו קצר, וזה כל הרעיון. אם את.ה קורא.ת בג׳ימייל, ייתכן שתחתית המייל (והמתנה שבו) ייחתכו. אם זה יקרה, לחצו על View entire message וייטב לכםן.
במכתב זה:
למה צריך בכלל לבחור אלבום שנה?
רוק מתקדש
60 שניות על חלונות כמערכת הפעלה, או: מה הכוונה ב״מתקדש״
שושנה
1. למה צריך בכלל לבחור אלבום שנה?
אה, לא צריך.
יש שנים בהן אין לי אלבום שנה, אבל יש שנים שמתגלה בהם אחד, בדרך כלל בהפתעה, אלבום שלוקח לי את היד והולך איתי דרך, אני חושב שהוא מלווה אותי בדרך שלי ומתישהו אני מבין שהוא מוביל אותי. זה קרה לי עם מלודרמה של לורד ב־2017, למשל. לא משנה מה עוד הסתובב באותה שנה ברמקולים שלי, חזרתי למלודרמה לפחות פעם ביום. נדרשתי אליו. הוא קרא לי. שוב ושוב לקחתי אותו כמו סם, גירדתי אותו כמו פצע. הוא סיפר לי משהו על החיים שלי שלא נתתי לו קודם מקום, שאל אותי שאלה חדשה, או שאלה ישנה בצורה חדשה, בכל אופן, כזו ששלחה אותי לחפש את התשובה שלי אליה.
אבל גם, ותמיד, אצלי, אלבום שנה הוא זה שלמנגינות ולרגעים שלו אני כמה לחזור בכל רגע של היום והלילה. שאני מתעורר בלילה לעשות פיפי ושורה ממנו מתנגנת לי במוח בלופ ולא נותנת לי לחזור לישון. שאני מוצא את עצמי שורק בלי לשים לב. שאני שר בקול, ולפעמים בלי קול, אבל כל הזמן.
זו התאהבות, עם כל קלות הדעת ועומק הרגשות שבה.
דיסקליימר אולי מיותר: כל ״אלבום השנה״ הוא תמיד אלבום השנה של מישהו. זה לא ״האלבום הכי טוב שיצא השנה״ לפי שום קריטריון, כי למדוד אמנות זה כמו לנסות לשקול רעיון בגרמים. לפני ואחרי הכל, זה אלבום השנה שלי כי הוא מדבר אליי בצורה שלא יכולתי לברוח ממנה; כי הוא מפעיל אותי; כי אני מבקש אותו ומרגיש שהוא מבקש אותי.
חדש חדש חדש
לא תכננתי לבחור השנה אלבום. זו הייתה שנה של שברים, של רסיסים שכולנו ואני עדיין אוספים. לא שנה של רצף, לא שנה של הצטברות. מי חושב בכלל לבחור ״הטוב ביותר״ בשנה שבה מדי יום היינו צריכים להבין איך ממשיכים עוד יום.
יותר מזה, כבר כמה שנים מדגדג לי הרצון להפסיק לשמוע מוזיקה חדשה. כל כך הרבה יופי הצטבר שאני רוצה לעצור לנצח, לחזור אל כל מה שאספתי, לשקוע בו כמו אמבטיה, להעמיק בחלקה הקטנה שלי במקום לכסות עוד שטח (גם ככה אני נגד כיבוש). בכל פעם שאני מרגיש שמוזיקה עוברת דרכי במקום להשאיר משקעים, אני שואל את עצמי: למה אני ממשיך לרדוף אחרי מוזיקה חדשה כל שבוע? הרי אין חוקים, זה רק אני החלטתי שרירותית שזה מה שיקרה בתכנית הרדיו שלי. למה לא לנוח?
הנה שלוש סיבות שאני נכשל בזה בכל פעם.
האחת, זה ממכר. יש ריגוש ורגש אמיתיים בלשמוע משהו חדש ויפהפה שלא שמעתי קודם, והוא שונה מהותית מהריגוש שבלשמוע שוב משהו שאני כבר אוהב (מכיוון שהזמן הוא סופי, לשניהם יש מחיר).
שנית, מוזיקה חדשה יכולה להגיד משהו טרי, מיידי ורלוונטי במיוחד על הרגע שבו אני חי. נכון, גם אלבום של מרווין גיי מ־1971 יכול להיות רלוונטי ל־2025, אבל שומדבר לא רלוונטי לישראלי אחרי 7 באוקטובר כמו מוזיקה מישראל של אחרי 7 באוקטובר.
שלישית, אם הייתי מפסיק לפני חודשיים, חצי שנה או שנתיים לשמוע מוזיקה חדשה כפי ששקלתי לעשות - לא הייתי שומע את ״שושנה״ של עיליי אשדות, שהפך ממש בהינף כמה ימים לאלבום השנה שלי. ואם לא הייתי שומע אותו, הייתי היום פחות שלם, ולא הייתי יודע את זה.
2. רוק מתקדש
נפלנו על הדור הנכון
אני חושב שזכינו לחיות באותו זמן עם הדור המוזיקלי הכי מדהים של ימי חיי בישראל. עד כדי כך, כן. לא רק שהא.נשים שחיים וכותבות ומנגנים ומוציאות אלבומים בישראל מוכשר בצורה משוגעת, יש גם המון ממנו, ולא רק הכישרון שם אלא גם הסקילז. זה נפלא להיות מלחינה מחוננת או כותבת מבריקה אבל הדרך היום קצרה מאי פעם הכישרון הגולמי הזה לריליס שאני יכול לשמוע, ושנשמע פאקינג טוב. תודה, אינטרנט. תודה, מיני־סצינות. תודה, יוטיוב טוטוריאלז, תוכנות הקלטה פרוצות, פלאג אינז משוגעים. תודה פאקינג ריטלין בוודאות בחלק מהמקרים (לשבת שעות לשחק עם הגדרות של מידי בשביל לקלוע לסאונד המדויק דורש הרבה מאוד התמדה).
אני חושב שאחרי כמה שנים שצביר הכישרון האדיר הזה מוציא מוזיקה נהדרת ברובה, אבל כזו שנשמעת לי כמו חיפושים ודרך (עם נגיעות נדירות ולא סדירות בנשגב, במושלם, במשמעותי באמת), השנתיים האחרונות לא השאירו לדור הזה ברירה. לא היה אפשר להמשיך לכתוב שירים יפים על אהבה או על פרידה או על חיפוש, שהם רק על להתאהב או להיפרד או לחפש. החיים הקטנים נגמרו, אחרי ה־7 באוקטובר זה הרגיש מזויף, שקרני, לא הולם. נזכרנו או הבנו כולנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר מה״אני״ הקטן שלנו (חברה, עם, ארץ, מחנה פוליטי, שושלת, היסטוריה - מחק.י את המיותר, אם יש כזה). אז כולם שינו פוקוס, או נכון יותר לומר, הפוקוס של הכל התחדד. בשנה ומשהו האחרונות יצאה הכי הרבה מוזיקה מעיפה, מלמדת, ערה, בוערת מהדחף לשאול ולהגיד משהו אמיתי ודחוף על הזמן והמקום הזה - הכי הרבה מאז אולי השנים שאחרי מלחמת יום כיפור. אולי יותר.
שבר העולם
אחרי ה־7 באוקטובר בהינו כולנו בתהום, וכמעט מיד הסטנו את המבט. אף אדם לא יכול לבהות בתהום זמן רב, המוח נשבר מול הריק ומתחיל לחפש תשובות, סיפור, שקר, כל דבר, להיאחז בו.
היו תשובות קלות שהושלכו מיד לאוויר, חלקן הפכו לנרטיבים דומיננטיים עד היום. אבל מה אם את יודעת שתשובות קלות הן תמיד שקר, או לכל היותר תשובות חלקיות מאוד? מה אם את לא מאמינה לתשובות הקלות? מה אם את לא יודעת למה להאמין יותר?
מה אם התערובת הכי רעילה היא חוסר אמונה + כאב?
פופ אמוני
כל ההקדמה הזו כדי לומר שבזמן האחרון אני מגיע למסקנה שכל המוזיקה הישראלית יושבת על ספקטרום של פופ אמוני - או שאחד הצירים בגרף העצום של מוזיקה ישראלית (דמיינו את ״ועדת המידרוג״ של הארץ, רק לא חלול ומתנשא) הוא ציר האמונה.
אני משתמש במילה ״פופ״ כי לצורך הדיון נקבל את הטקסונומיה לפיה המוזיקה המוקלטת מתחלקת ל״קלאסית״, ״ג׳ז״ ו״פופ״, שהוא כל מה שאיננו קלאסית או ג׳ז (אנחנו לא ניכנס עכשיו לדיון, הענף והנרחב והמוצדק, לגבי גבולות ההגדרות האלה, נחיצותן ומה שהן מתעלמות ממנו - אולי בניוזלטר אחר). אני הולך להשתמש ב״פופ״ ו״רוק״ לסירוגין עם אותה משמעות - שירים עם בתים, פזמון ואקורדים, שירים שכולנו יכולים לשיר במקלחת.
אני משתמש במילה ״אמוני״, כי כמו בספקטרום האוטיסטי, זה לא 0 או 1. כשיש ספקטרום, הכל יושב איפשהו על הספקטרום והוא חלק ממנו. בקצה אחד של הספקטרום יש מוזיקה כמו ״השם אוהב אותי״ או ״משיח״ - שבשבילה אמונה היא לא שאלה בכלל אלא נתון מוחלט: יש אלוהים והוא מעורב ישירות בחיינו וזו הנחת היסוד.
בקצה השני יש למשל את עמיר לב או ג׳ירפות או, לא יודע, ״שבתות וחגים״ של יהודית רביץ: ניסיון להבין עולם שבו הנחת היסוד היא שאין במה להאמין במובן הרוחני ועכשיו צריך לחפש משמעות ותשובות במקומות אחרים, או לקבל את העובדה שאין.
כל שאר המוזיקה הישראלית, מ״התקווה״ עד אנה זק, נופל איפשהו בין שני הקצוות האלה.
ובספקטרום הרחב הזה יש מקבץ שמרתק אותי בשנים האחרונות כי אפשר לטעון באותה מידה של ביסוס שהוא קרוב יותר לקצה ה-0 או לקצה ה-1 של הספקטרום, ושתי הטענות האלה יישמעו לי נכונות. אפשר לקרוא לזרם הזה, כמו שהציע אחד ממשתתפיו, ״ה-Jew טאנג קלאן״, אבל אני מרגיש שאם כבר אנחנו מסמנים זרם, מגיע לו תיאור חדש. אני חושב לקרוא לו רוק מתקדש.
3. 60 שניות על חלונות כמערכת הפעלה, או: מה הכוונה ב״מתקדש״
אני רוצה להפיל עליכם רגע שלושה ציטוטים שאני אוהב במיוחד, ואני מקווה שיעזרו לסלול את הדרך לפואנטה שלי.
אני גדלתי בקיבוץ, באווירה הכי אנטי־דתית, אנטי־מסורתית, כמעט אנטי־יהודית שיש. אבל בגיל, לא יודע, שלושים בערך, התחלתי להטיל ספק ולבדוק את ברירות המחדל שנולדתי לתוכן.
כולנו גדלנו בתוך קפיטליזם נאוליברליזם אמריקנזיציה סיפור ציוני סיפור עברי סיפור לאומי סיפור משפחתי סיפור פוליטי סיפור דורי ובין דורי… אוף, איך שנולדנו התחלנו המשכנו לנסוע במסלול שהותווה לנו בלי ששאלו אותנו. כל כך הרבה נתיבים שלא בחרנו בהם והנה נתקענו בהם על דיפולט.
אני לא אומר שכולם רעים, אני רק אומר שהרגשתי צורך לבדוק אותם מחדש. הרבה פעמים עשיתי סיבוב שבסופו חזרתי לאותו המקום: כן, למדתי על קפיטליזם ואני עדיין במהותי סוציאליסט, למשל. אבל בזכות כמה חברים עם ראש מאוד פתוח התחלתי לשאול: רגע, מה זה אומר, להיות חילוני? (שאלה שאני חושב שכל חילונית צריכה לשאול את עצמה לפחות פעם בשנה).
זה אומר ״לא דתי״, נכון? - זו הייתה התשובה המיידית שלי. וגם ״לא מסורתי״, ״לא חרדי״, ״לא מאמין באלוהים״. לא לא לא… כל כך הרבה ״לא״, החברים ענו לי, עגלה שלמה ריקה מ״כן״. אבל מה זה כן להיות חילוני?
[פה חשוב לציין שעניתי ואני עדיין עונה מתוך יותר בורות מאשר ידע. יש מסורת הגותית של כמה מאות שנים שמנסה לענות על השאלה הזו והיא נמשכת עד היום - אין תשובה אחת מוסכמת גם בקרב אלה שמסכימים שהעגלה של החילונים לא חייבת להיות ריקה, או מראש לא הייתה ריקה]
אני חושב, אמרתי, שלהיות חילוני אומר שלא בוחרים בשבילי מראש את התשובות והדרך. או בחיוב: זה אומר שיש לי את החופש לבחור את התשובות והדרך. גם אם התשובה שלי בסוף היא ״אין תשובות, תרקדו״ (להיט ענק של סארטר). גם אם אין שום ״תשובה״ ב־ת׳ הידיעה. גם אם אין שום דבר ״קדוש״.
הרבה זמן הרגשתי די טוב עם עצמי עם התשובה הזו.
אבל אז - ציטוט מספר 1 - קראתי את הרב הגדול דיוויד פוסטר וואלאס ב״אלה הם מים״ (תרגום שלי על הדרך כי אין לי פה בקנדה את הספר בעברית):
״כי יש עוד משהו שהוא מוזר אבל נכון: בשוחות היומיום של החיים הבוגרים, בעצם אין דבר כזה אתאיזם. אין דבר כזה לא לסגוד. כולם סוגדים. הדבר היחיד שאנחנו זוכים לבחור הוא מה הדבר שאנחנו סוגדים לו״.אה, פאק.
האפשרויות שוואלאס מונה לא מעטות, ויש עוד הרבה: כסף, עבודה, הצלחה, הגשמה עצמית, הגוף, בריאות, שיוויון, אתאיזם, אפילו אלטרואיזם יכול להפוך למשהו מקודש, משהו שבראש שלנו יש גרסה מוחלטת שלו, ועד שלא נגיע אליה לא נהיה שלמים/רגועים/טובים. חשבנו שיצאנו ממקדש האלילים רק כדי לגלות שגם הבית החילוני שלנו מלא אלילים. חשבנו שאין קדוש וגילינו שאנחנו מקדשים בעצמנו מלא דברים.
ציטוט שני מגיע מבארי צימרמן, שהיה מהכוחות הכי גדולים בתנועת היהדות המתחדשת:
“אני לא ‘חילוני’. המילה הזאת צורמת באזני. עם זאת, אני גם לא בדיוק ‘דתי’. יש יהודים ‘דתיים’ שאני חש קירבה גדולה אל יהדותם, ויש יהודים ‘חילוניים’ שיהדותם אינה נוחה לי. בקצרה, קצתי במינוחים הללו, שאינם ממפים כראוי את קו ההפרדה הרצוי לי.והנה איש בשורה אני לעצמי היום: יהודי חַלוני אני, ובעלי דבבי, ‘חילוניים’, ‘דתיים’ כאשר יחפצו, יהודים תריסיים המה. מי הוא היהודי החַלוני? מי שחלונותיו פתוחים ונשקפים אל יהודים אחרים, אל אפשרויות אחרות, מי שמודע לכך שיש גם חלונות אחרים מהם מביטים בו. והיהודי התריסי, תריסיו מוגפים. בתוך חדרו המוגף יתגורר, לא ישקיף ולא יושקף. חד-אמת עצמותיו תאמרנה. אף לא ידע כי תריסים מוקף הוא. רבים המראות שיראה בחלונותיו המוגפים, אך את עצמו יראה בהם כבמראה. לא אותי, לא את שאר היהודים החַלוניים, המביטים בתריסיו בעד חלונותיהם הפתוחים. אשרי, יהודי חַלוני אני.”אני אוהב את ההגדרה של צימרמן, כי היא לא כובלת את הרעיון של חילוניות לסט מוגבל וסגור של ערכים או תפיסות, וגם כי היא משאירה מקום לאמונה בתוך החילוניות. היא לא מכריחה אותנו לבחור משהו קדוש, אבל היא כן מאפשרת לנו לעשות את זה ועדיין להיות ״חלוניים״, כל עוד אנחנו אוחזים ביד משהו קדוש ולא קופצים את היד השנייה אלה מושיטים אותה לעולם.
ציטוט שלישי, מתוך ראיון יפהפה של חביבה פדיה להלית ישורון (בספר המרהיב ״איך עשית את זה״):
״כמו שיש אנשים שמעוניינים באסתטיקה בלי דת, וזו צורה לגיטימית ואפשרית של תחושת עולם, כך יש אנשים עם אינטואיציות מטפיזיות אחרות (...) והם מעוניינים באסתטיקה שמחוברת למטפיזיקה״.✵
הקבוצה או הזרם שאני מבקש להגדיר כ״רוק מתקדש״ היא קבוצה של יוצרים שהשירים, האלבומים ולפעמים אפילו הדרך שבה הם יוצרים בשנים האחרונות נופלת בעיניי תחת ההגדרות האלה: אסתטיקה שמחוברת למטפיזיקה בלי להיכבל בדת ״תריסית״. תפיסת עולם שמסכימה עם וואלאס, שגם אנחנו החילונים יש לנו קדושים משלנו, רעיונות ואנשים. יוצרי הרוק המתקדש, במקום להתכחש לזה כמו כל כך הרבה יוצרי פופ ורוק, מכירים בזה וכוללים את זה ביצירה שלהם במובהק. מחפשים משמעות יחד עם שאר אחיהם החילוניים/חלוניים, אבל משאירים חלון פתוח לאמונה.
הנחת היסוד של הרוק המתקדש היא שהעולם הלא־רוחני לא מספיק ברגע הזה שבו אנחנו חיים. אבל זה לא ״רוק קודש״ אלא מתקדש, כי זה מרגיש כמו תהליך פתוח, כמו חיפוש אחר הדברים הנכונים לקדש, בלי לסגור את החלון ולומר ״רק אלה הדברים הקדושים ודי״.
זה זרם שכמובן הגדרתי בעצמי בראש שלי ואפשר לכלול בה את האלבומים החדשים של נועם ענבר, רותם בר אור, גון בן ארי, עיליי אשדות, ואפשר לכלול בה גם שירים ואלבומים מהתקופה האחרונה של שי בן צור, דניאלה ספקטור, יסמין מועלם, סלומה, דניאל קורן, אפילו עלמה גוב - ובדיעבד גם ללכת אחורה ולכלול בה שירים של ברי סחרוף, החברים של נטאשה, קורין אלאל, מאיר אריאל, אהוד בנאי.
✵
בישראל, פופ היה תמיד איזה חלום אוניברסלי, שהאתוס שלו היה ״שם ועכשיו״. שם, כי הוא תמיד כיוון להישמע ״כמו העולם״, ולא כמו ישראל, ו״עכשיו״ כי הוא תמיד ניסה להישמע עדכני (כולל כשלונות מפוארים). מהפכת הפופ הישראלי הגדולה של סטטיק ובן־אל הייתה בצורה. הצורה החדשה שלהם הייתה פופ מאוד מאוד עכשווי, עולמי ומעודכן שעדיין נשמע כמו מוזיקה ישראלית, ולא כמו משהו מיובא עם מילים בעברית (״סופרסטאר״ של רוני כדוגמה). כל ניסיון למצוא במוזיקה שלהם תוכן עם משמעות נדון לכישלון, כי זה מקרה קלאסי של המדיום הוא המסר (חוץ מצירוף המילים ״באס עם סלסולים״, שהגדיר את כל הרעיון), אבל המהפכה התרחשה ואנחנו חיים בעולם שאחריה: נועה קירל, עומר אדם, אודיה, נונו.
מה שקורה עכשיו הוא שהרוק המתקדש מנסה להביא את אותו רעיון לשני המישורים, גם לצורה וגם לתוכן. והרעיון הזה הוא שאנחנו לא משם, אנחנו מכאן; ואנחנו לא רק ב״עכשיו״, בהווה נטול הקשר. אנחנו מהמזרח התיכון, מהשפה העברית, מסיפור הדורות הגדול, וכמו שהמוזיקה שאנחנו יוצרים משלבת את המוזיקה שאנחנו שומעים מהעולם עם דברים שיכולים לקרות רק באזור שלנו - קו שנמתח בין כאן לשם כמו מיתר - אז גם התוכן הוא קבלה של הרעיון שאנחנו לא רק בעכשיו, אנחנו חלק מסיפור ארוך הרבה יותר, וזה חייב להיות נוכח במילים שלנו, בשפה שלנו, ובמה שאנחנו בעצם מנסים להגיד בשיר. אנחנו בוחרים להיות כאן. בתקופה שבה רבים כל כך, ואני ביניהם, עוזבים את ישראל (פיזית או מנטלית), זו אמירה עצומה.
בכוונה או לא, המניפסט של הזרם והרגע הזה הוא ״המוזיקה הישראלית״, שיר הנושא מהאלבום החדש של גון בן ארי, שבהרבה דרכים מנסה להגיד באלבום משהו שהוא אומר בסוף שיר הנושא:
״מאז המלחמה אף׳חד לא כותב באנגלית
הנה באה המוזיקה הישראלית
(...)
היא חומה שכולה חרכים
מומיה שעלו בה פרחים
היא צמחה כבר מקבר אחים
מנגינה של פה״.
4. שושנה
(הציטוט הזה לא מגיע מעיליי אשדות בכלל, ולמעשה אני רק חצי בטוח למה היה לי כל כך חשוב להכניס אותו לניוזלטר הזה. אבל הוא נראה לי רלוונטי. תעשו לעצמכם חידון מנטלי מהיר: מי הדובר?)ובעודי שקוע בכל המחשבות האלה הגיע בנובמבר ״שושנה״, האלבום החדש של עיליי אשדות, ותוך אני נשבע לכם יומיים הפך לאלבום האהוב עליי של השנה.
האם הוא הייצוג המדויק ביותר של כל מה שדיברתי עליו עכשיו? ממש לא.
האם הוא מבשר של ישראליות חדשה, חילוניות חדשה, עתיד חדש? אולי, אבל לא נראה לי.
האם כל מה שכתבתי עד עכשיו הוא הסיבה שאני כל כך אוהב אותו? בכלל לא, אבל זה נעים להתאים רסיס חדש של העולם למשבצת שעונה לך על שאלה.
האם הוא האלבום היפה ביותר בעיניי בזרם המתגדל של ״רוק מתקדש״, וזה שדיבר אליי הכי חזק? חד משמעית כן.
וזה הכל, בעצם. אני לא מתכנן לנסות לשכנע אף אחת שתאהב את האלבום הזה כמו שאני אוהב אותו, או שהיא טועה אם היא האזינה לו ולא התחברה. אני פה רק כדי להתרגש ממוזיקה ולחשוב עליה בקול רם.
הלכתי ברחובות ניו יורק עם אוזניות באוזניים והאלבום הזה על ריפיט ולא האמנתי למה שאני שומע. קודם כל, נסחפתי כמו בנהר עצום. הלכתי בשדרה החמישית בתשע בבוקר וצעקתי את המילים, מאושר בהנחה שאף אחד לא מבין אותי. שמעתי את ״הסתר פנים״ איזה מאה פעם.
״מתוך ההריסות אני רואה עתיד
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד
גם כשהעולם בהסתר פנים
גם כשהעולם בהסתר פנים
אני לא רוצה לבכות, אני רוצה לשיר
בא לי להעיר עם זה את כל העיר״
פאק, ״מתוך ההריסות אני רואה עתיד״ זו לא שורה מובנת מאליה בכלל בחיים שאחרי 7 באוקטובר אם אתם לא נמנים על תפיסת ״תקופה של נס״ אליבא דסטרוק. שמעתי את זה גם אצל דניאל רובין כשהיא שרה ״כשסוף העולם התקרב רצינו לעשות ילדים״. לא הבנתי באיזו נואשות חיפשתי שירים שיצעקו עליי תקווה מפוכחת, חלונית, עד שהשירים האלה הגיעו.
אני לא מעוניין בהכרח באסתטיקה עם דת, אבל כן באסתטיקה, בשירה, במוזיקה, באמנות שמציעה במודע גם מטפיזיקה - גם אם היא לא מגובשת לגמרי, גם אם היא לא מתיישרת עד הסוף עם סט הערכים המטפיזיים שלי. ב״שושנה״ מצאתי את אסופת השירים היפים והבשלים ביותר (וגם האסופה הכי מהודקת, 32 דקות, 9 שירים עם 3 קטעים קצרים שאפשר לקרוא להם אולי קטעי מעבר) של מוזיקה ישראלית - הכי מכאן ומכל־הזמנים־בבת־אחת - שגם הציעו לי מטפיזיקה. רוק מתקדש.
ha pv שירים מעולים (קודם כל, חייבים שירים מעולים) שיש בהם בסיס איתן של אמונה, אבל חלונית. שירים שמציעים את השאלות הנכונות, ומודים כשאין להם תשובות. שירים שפותחים לי בפנים מגירות ששכחתי שיש בי, או דאגתי להשאיר סגורות בכוונה. שירים שמזכירים לי שהעולם שלי גדול וחשוב ויקר יותר ממה שנדמה לי כשאני גולל בפיד המזדיין (כמה יפה ודוקרת השורה מתוך יהלום שחור: ״כמה זה כואב לה / הגלילה ולא די לה״). שירים שמנסים בכוונה לקשור מוזיקלית וערכית בין הכי עכשיו לבין משהו כל כך ״מוזיקה ישראלית״ מובן מאליו - יש פה רגעים שאם ממצמצים רגע חזק אפשר לשמוע בהם את מוניקה סקס או אפילו שלמה ארצי. יש פה פאקינג ״נה נה נה נה״.
✵
אני חי כבר 7 שנים מחוץ לישראל. בשנתיים הראשונות חזרתי כל הזמן, כל כמה חודשים, לשתות מהמעיין שבו למדתי לשחות. הרצף של מגיפה עולמית ← הולדת ילד ראשון ← שנתיים מלחמה הוביל לתהליך ארוך וכואב מאוד של פרידה כפויה. היה בו את כל השלבים של אבל, בסייקל שחוזר על שאפל. היה בזה הרבה כאב, וגם משהו משחרר, מקרקע. זה מתיש, וקורע את הנפש, ומדלל את הכוחות, להיות כל הזמן בעוד מקום, ברוח, ולא משנה איפה אני בגוף. השנה השנייה של המלחמה הייתה תהליך של השלמה עם המרחק והפרידה מישראל. והרגשתי עם זה טוב. ריקני קצת, חסר מאוד, אבל טוב. קל. נוכח פה, בכאן ובעכשיו החדשים.
ואז, בקיץ 2025, יותר שנתיים אחרי הביקור האמיתי האחרון שלי בישראל, ההורים שלי הגיעו הנה לחודש. שיחקו עם הבן שלי על השטיח. הניחו בידיים שלי את כל זכרונות הילדות שלי בלי כוונה. וזה היה כאילו חיברו לי פתאום כבל שהיה מנותק והמוזיקה חזרה בבת אחת בפול ווליום. המוזיקה שמפעילה אותי. מנגינה של פה, שמזכירה לי שלא משנה כמה ארצה, אין לי את הפריבילגיה להיות רק ב״כאן ועכשיו״, חדשים ונקיים ככל שיהיו. נזכרתי שלא משנה כמה אתרחק מהמקור, הוא תמיד יהיה המקור.
״כולם רוקדים צוחקים בוכים סביב אותו המקור
הולכים סחור סחור סביב יהלום שחור״
אין לי מושג מהו היהלום השחור של עיליי אשדות, אבל אני מבין מה הוא אומר. אני מכיר את התחושה שיש משהו שחגים סביבו בלי לגעת בו, שהוא בבת אחת המנוע שמחולל את התנועה או את מי שאנחנו, וגם הבלתי נסבל שכואב מדי להביט בו ישירות או לגעת בו. בקורס שפעם לקחתי קראו לזה ״הנשגב״. ואולי זה בכלל המוות שמניע את החיים, או הפצע הפתוח (תבחרו לבד איזה). אני לא יודע למה אשדות מתכוון ואני גם לא רוצה שהוא יספר לי בראיון או בפוסט אינסטגרם. אני רוצה לחזור אל השיר הזה שוב ושוב כדי שיכריח אותי לשאול. אני רוצה להתנגש בחוסר הידיעה הזה, לנחש בכל פעם תשובה אחת. לשאול בלי סוף - זה חופש. זה חלון פתוח.
אי ידיעה זה אי ודאות, ואי ודאות זה חתיכת מקום לא נוח לשהות בו. אנחנו שונאים את זה, בורחים מזה בכל הכוח, זה כואב לנו. מוכנים להיאחז בתשובות מטומטמות, קלושות, בתיאוריות קשר, בשמועות, או לצלול לבורות הכי מחרידים ולשלם את המחירים הכי גדולים כדי להרגיש שיש לנו איזושהי תשובה, קלושה ככל שתהיה, ביד. תשובה זו נחמה.
אחת הסיבות ש״שושנה״ מפעיל אותי היא שהוא שואל את השאלות שמכריחות אותי להישיר מבט, לרגע, אל האי ודאות הזו, אל החושך או מקור האור, אל התקופה המחרידה והכאב שלה, אל השאלות הקיומיות שצריך לשאול גם ובמיוחד ברגעים שבהם הכל קורס. אבל הוא עושה את זה בשירים קטנים, לא בהמנוני סיסמאות. ״שושנה״ לא מציע לי הרבה תשובות - אבל הוא כן עוטף את השאלות בכאלה מנגינות יפות, שאני לא בורח, להיפך. אני רוצה להתקרב, למרות הכאב. עלי הכותרת של השושנה נפתחים ונפתחים כל הזמן בלי לגלות את לב הפרח. וזה בשבילי סוג של נס.
ואני חושב שבשביל שי צברי, כמו שהוא מצוטט ב״שלווה בארמונותיך״, שיר שאני לא סובל של רביד פלוטניק, זה גם סוג של תפילה:
״תפילה בשבילי היא דבר רחב, והפרשנות שלי לתפילה היא מאוד מאוד רחבה. אני חושב שכל זמן שאתה מנסה לדייק את עצמך ולומר משהו בכנות, עצם הניסיון שלך הוא תפילה. זה לא משנה אם בסוף תצליח להגיד משהו בכנות, אבל כל זמן שאתה מנסה להיות כן בתפילה שלך, לדייק את הכוונות שלך, אתה נמצא בתפילה - ואז באמת פורץ ממך הקול האמיתי שלך״.זה מה שאני מרגיש לגבי התקופה הזו במוזיקה הישראלית בכלל, ו״שושנה״ בפרט. המציאות הכריחה אותנו לדייק את הכוונה שלנו, והקול האמיתי, הבשל, הכי משמעותי, פרץ החוצה.
שנה טובה.
חיוכים מחדר העבודה בוונקובר,
גיאחה
✵
נ.ב.
זה היה שלמה בר.
מי זה הכותב המוכשר הזה ומתי אם בכלל הוא יחזור לכתוב את עונג שבת פעם בשבוע?
תודה על זה גיא